מכאן וממרחקים

דווקא שהייה של למעלה מארבעה עשורים בלוס אנג'לס שבארצות-הברית חידדה את השפה העברית בפיה של המשוררת רות ארטמן, שהוציאה לפני שנתיים לאור את ספר-הביכורים שלה, "מכאן וממרחקים", שבו שירים בעברית ״בטעם של-פעם״. הספר יצא עוד טרם שבה ארצה לאחרונה, היישר לדיור המוגן ״פאלאס״ ברעננה, והיא כבר בעשור התשיעי לחייה.

מאת: מאיר חוטקובסקי
29/09/2023

זְמַן הַשְּׂרָף/רות ארטמן

מְחוֹזוֹת יַלְדוּתִי הָרְחוֹקִים

מִשְׁתַּקְּפִים, עֲמוּמִים.

קְלִפַּת אֵיקָלִיפְּטוּס בְּיָדִי-

צִבְעֵי קִנָּמוֹן וְעִנְבָּר,

טִפּוֹת שְׂרָף דָּבִיק,

מְחוֹזוֹת יַלְדוּתִי הוֹלְכִים וְדוֹהִים,

בַּמַּסָּע הַגָּדוֹל שֶׁל הַזְּמַן.

חיים מוגנים

"ההסתגלות שלי למעמדי החדש בחיי, עם כל האושר והעושר שהמקום הזה (׳פאלאס׳) מספק, מסמלת תקופה של התמודדות פנימית, שאדם בגיל מסוים עובר מחיים עצמאיים לחיים מוגנים", מציינת רות ארטמן. לדבריה, אילו הייתה ההחלטה בידיה, הייתה בוחרת להתגורר במרכז הארץ בדירה משלה, בקרבת חברות-ילדותה, אך נכנעה לבקשת בניה להיות סמוכים אליה. לא הייתה זוֹ הפעם הראשונה, שהיא נכנעת לגורם חיצוני.

שירים בטעם של-פעם

"התחלתי לכתוב בגיל 15 למגירה״, היא מספרת, ״אך כשהתחלתי ללמד, בהיותי אחראית על התרבות בבית-הספר, כתבתי את המחזות הבית-ספריים. כשעזבנו את הארץ ללוס אנג'לס, הרגשתי דחף להיכנס לכתיבה בעברית ביתר-שׂאת. ההתאקלמות שלי בקהילה הישראלית הייתה קלה ומהירה. התחלתי לכתוב בעיתון הקהילה ולחברים עצמם, ונשאבתי לזה כאילו הייתי מורה לספרות, ולא מורה לטבע."

הסופר ומבקר-הספרות ירון אביטוב כתב בסקירה על הספר: "רות ארטמן היא לעיתים משוררת הרבה יותר ישראלית ממשוררים ישראליים רבים שקראתי, וחל בספרה היפוך מעניין: בעוד משוררים ישראליים לא-מעטים, החיים בארץ, כותבים על מחוזות רחוקים, היא, שחיה רחוק, כותבת דווקא על מחוזות קרובים לקורא העברי. שיריה״, הוא מוסיף, ״הם שירים עבריים בטעם של-פעם... כאילו רגל אחת שלה נטועה בארצות-הברית, אך הרגל השנייה עדיין נטועה עמוק באדמת -המולדת."

ילדה מחוננת

ארטמן נולדה בהרי אורל שבסיביר בשנת 1941 לזוג הורים יהודיים ילידי-ורשה, שנמלטו לברית-המועצות בעקבות פלישת הנאצים לפולין. בדרך-לא-דרך עלתה המשפחה ארצה, ובחודש אוגוסט 1948, לאחר שנתיים בדרכים, הגיעה באוניית-מעפילים לחיפה, והועברה למושב בני-ציון, ומשם לבאר-יעקב. "אחי הצעיר נולד במחנה-עקורים באיטליה״, מספרת רות. ״זה היה בלתי-ייאמן, כיצד משפחה פולנית עירונית החלה פתאום לעסוק בחקלאות. היו לנו פרה, גידולי-ירקות, לול וכל מה שמשפחה נזקקה לו לקיום היום-יומי."

בגיל 12 עזבו ארטמן ומשפחתה את הכפר, ועברו לעיר הגדולה, תל-אביב. היא סיימה את לימודיה התיכוניים בעירוני א' בגיל 16, אחרי ש'קפצה' שתי כיתות, בשל הצטיינותה היתרה. מאחר שנותרו לה שנתיים עד הגיוס, היא ביקשה להתחיל לימודי-רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים, אך אביה סירב לאפשר לה לעבור לירושלים בגפּה, וכך נגנז החלום להיות רופאה. בסופו-של-דבר פנתה ארטמן ללימודי-הוראה בסמינר לווינסקי, כשהיא מתמחה בחינוך לטבע- נושא שנהפך למרכזי בחייה. עם סיום לימודיה התגייסה ארטמן לצבא, והוצבה כמורה-חיילת בדימונה, שם היא לימדה ילדי עולים, שהגיעו ארצה מצפון-אפריקה בשנות ה-50.

היכרות עם צבי

"באותה העת היו בדימונה בחורים צעירים, שעבדו במפעלי-טקסטיל, וגרו במגורים משותפים של המפעל במשך השבוע", היא מספרת. "גם אנו, החיילות, גרנו במגורים משותפים של הצבא, ומדי-פעם היו מתקיימים בינינו מפגשים להיכרויות ובילויים." כך הכירה ארטמן את צבי, בעלה, והם נישאו עם סיום שירותה, והביאו לעולם שלושה בנים. "נשארנו בדימונה עוד מספר שנים, והרגשנו שאנו עושים ציונות. אהבתי את המקום, והיה לי סיפוק אדיר בעשייה שלי. גם צבי חש כמוני. הוא שימש כמנהל-עבודה ב׳סיבי דימונה׳, והייתה לו תחושה של הגשמת חלוציות במדבר."

בהמשך עזבו את דימונה ועברו למרכז הארץ, אלא שאז חל מפנה דרמטי בחייהם: "התחלנו ליהנות מהשפע היחסי, שהיה מנת-חלקנו לאחר עמל של-שנים״, רות מבהירה. ״אהבתי את עבודתי כמורה לטבע ואת המדינה, שאליה נקשרתי כבר כילדה עם עלייתי ארצה. ואז הציע צבי שנעבור ללוס אנג'לס, שם כבר גרו הוריי מספר שנים. מאוד התלבטתי; כבר לא הייתי צעירה, אך גם לא מבוגרת מדיי. הייתי בתחילת שנות הארבעים לחיי, ואמא לשלושה בנים. לא התלהבתי מהרעיון, אך כפי שההלכה פוסקת: על האישה ללכת על-פי דרכי-בעלה. הסכמתי, למרות שאיני דתייה. התנאי היחיד שלי היה, שננסה את מזלנו במשך שנה, ואם הדבר לא יסתייע, נשוב ארצה."

כתיבה יוצרת

"איחוד-המשפחות גרם לנו ולהוריי סיפוק אדיר, בפרט משום שהנכדים נמצאו בסמוך אליהם, והם יכלו לתפקד באופן מעשי כסבתא וכסבא, ולא ׳בשלט-רחוק׳. זכיתי לראות את הוריי מאושרים בתקופת-חייהם האחרונה", היא מציינת. צבי התקבל לעבודה בתחום-הכשרתו, והצליח בה מאוד. ארטמן התקבלה לעבודה בבית-ספר יהודי כמורה לטבע. היא השתלבה היטב בקהילת היהודים האמריקנים ובקהילה הישראלית, ותרמה את חלקה ככותבת וכעורכת בעיתון הקהילתי המקומי, "ישראל שלנו", המופץ בעברית. "הניתוק מההוויה הישראלית ומהשפה העברית גרם לי געגועים למקורותיי, והחלטתי לא לוותר- נכנסתי חזק לכתיבה העברית, פתחתי חוג לכתיבה יוצרת, והתחלתי לפרסם גם חומרים מחוף-אל-חוף במגזין הישראלי ׳ידיעות אמריקה׳.״

כשנדמה היה, שהכול בא על מקומו, חלה צבי ונפטר. "השבר היה גדול, אך, למזלי, לאחר מספר חודשים הכרתי את יאיר, צבר ישראלי, גרוש ללא ילדים, שהגיע לארצות-הברית עם הוריו, כשהיה בן 15. נוצר בינינו קשר עמוק של-ידידות ושל-הבנה ונישאנו. למרות געגועיי, לא היה סיכוי שיאיר יסכים לעלות ארצה, כי, למעשה, הוא היה כבר אמריקאי בכל נימי-נפשו." בנובמבר שעבר (2022) נפטר יאיר, וארטמן נשארה שוב לבד והחליטה להגשים חלום ישן ולשוב ארצה.

תחושה קשה

המציאות, שאותה פגשה ארטמן עם שובה ארצה הייתה ועודנה מאכזבת לא-מעט. "חזרתי ממש עם תחילת המחאה נגד ההפיכה המשפטית״, היא מספרת. ״מעולם לא היה קל לחיות בארץ; שסע, אפליה, מלחמת-דת היו מאז-ומתמיד לחם-חוקנו. אך בימים קשים הייתה אחדות מופלאה בעם, וידענו להתגבר על המהמורות, כפי שקרה במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום-הכיפורים. חצי מחיי הבוגרים חייתי במקום שבו הדמוקרטיה היא נר לרגלי אזרחיה. ארצות-הברית תמיד ציינה, שישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח-התיכון, וכפי שנראה כרגע- המצב הולך להשתנות. התחושה שלי קשה מאוד."

החמצות, בדידות וגעגועים.

אני מעביר קרוב לשעתיים את זמני עם ארטמן בדירתה הצנועה בדיור המוגן, ואין רגע דל. סיפוריה קולחים בגילוי-לב. "אני שמחה, שאת שארית-חיי אני עושה בישראל, אני מביעה כאן את עצמי ואת המהות שלי. למרות שאני חיה במקום הזה עם עוד 300 איש, אני חשה לפעמים את הבדידות, מאחר שנשארתי בלי יאיר. היו לנו שלושים שנים של הבנה פנימית ושל קשר עמוק, והגעגועים אליו חזקים." במבט-לאחור מביעה ארטמן חרטה על ויתור על לימודי-הרפואה, כמו גם על המעבר לארצות-הברית. "היום הייתי מסרבת לנסוע, והייתי עומדת על-שלי בעניין הלימודים. באישיותי, אני אוהבת לעזור לאנשים, ואני מסוגלת לזה, גם אם אלו דברים פיזיים וקשים."

רוע ואופטימיות

ארטמן, סבתא לחמישה נכדים וסבתא רבא לנין, משדרת אופטימיות וגישה חיובית לחיים. "נוספה בי עוד תכונה, והיא: אסרטיביות", היא מחייכת. כשאני מציין, כי ברבים משיריה היא משקפת עצבות וכאב, כמו בביטויים: "האלימות סודקת את קירות-החיים" (מתוך השיר ״סדקים״), "ציפור קטנה לוחשת לי מילות-דיכאון" (מתוך השיר ״עוד אגיע״), "מזדקרות חדשות-הבוקר בעיתון... שבויים פצועים והרוגים" (מתוך השיר ״מלחמה״) ועוד, היא משיבה: "אני לגמרי אופטימית, אך לא ניתן להתעלם מכך שיש גם רוע בחיים. אני מאמינה, כי הטוב יגבּר על הרוע, כי אם הרוע יגבּר על הטוב אז הוא בסופו-של-דבר ישמיד את עצמו, כי לא יהיה לו במי להילחם. אז הטוב תמיד חייב לנצח, כי זו מהות-חיינו!"